<h1>אבודרהם תפילת ראש השנה</h1>
<h2>דף טז.</h2>
אמר רבי יצחק, למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין, ותוקעין ומריעין כשהן עומדין, כדי לערבב את השטן פירוש, למה תוקעין מיושב קודם מוסף, וחוזרין ותוקעין על סדר הברכות, דכיון שעיקרן נתקנו על סדר הברכות, כדתנן (ל"ב ע"ב) העובר לפני התיבה ביום טוב של ראש השנה השני מתקיע וכו'. אם כן למה מקדימין לתקוע מיושב, כדי לערבב את השטן, פירוש, כדי שיתערבב מיד בתקיעה ראשונה שלפני התפלה, ולא יקטרג בשעת התפלה. ויש מפרשים, שמכח ראשונה מתערבב בשניה, והכי איתא בירושלמי, שכשתוקעין פעם ראשונה בהיל ולא בהיל, שניה מזדעזע ובהיל, ראשונה סבר קיימו מצות תקיעה, שניה סבר שופר משיח הוא, שנאמר (ישעיה כ"ז, י"ג) והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול, ומשום הכי בהיל, שלא ישאר שום שטן בעולם, שנאמר (שם כ"ה, ח') בלע המות לנצח.
<h2>דף טז:</h2>
אמר רבי יצחק, כל שנה שאין תוקעין לה בתחילתה, מריעין לה בסופה, מאי טעמא, דלא איערבב שטן. אינו מדבר זה על ראש השנה שחל להיות בשבת, שגזרו רבותינו ז"ל שלא לתקוע, משום שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים, כי הם לא היו גוזרין ומתקנין דבר שיש בו סכנה, אלא רצה לומר אם אירע להם אונס, כגון שלא היה להם שופר, או שלא היה להם תוקע, או אונס שמד. ואמרינן בפרק קמא דראש השנה (ט"ז ע"א) אמר רבי אבהו, למה תוקעין בשופר של איל, אמר הקדוש ברוך הוא, תקעו לפני בשופר של איל, כדי שאזכור לכם עקידת יצחק, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני, כלומר, שכל אחד ואחד חייב לכוף נפשו, ויכון לבו, ויזמין עצמו לעשות רצון יוצרו. ומעלה עליו כאילו עקד עצמו לפניו. ואומר במדרש, שבראש השנה נעקד יצחק על גבי המזבח, ואותו היום שמעה שרה אמנו, ותצחק ותיבב ותיליל. ועל כן אמר הכתוב יום תרועה יהיה לכם, ומתרגם יום יבבא, כדי שיזכור לנו הקדוש ברוך הוא יללת שרה אמנו, ויכפר לנו. וכתב בעל המנהגות, ונראה בעיני, כי האדם צריך שייליל לפני בוראו יתעלה על עונותיו, לכך צותה התורה לתקוע כעין יללה וגנוח, ומלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע. כי המלך כשרוצה להלחם, משמיע לעמו, הכינו כל כלי המלחמה, כי ביום פלוני נצא להלחם, כך צוה הקדוש ברוך הוא, הכינו לכם מעשים טובים ותשובות, שהם כתריס בפני הפורענות, כי בעשור לחודש יהיה יום מלחמה שיליצו המלאכים, אלה מפה ואלה מפה. ועל כן צוה שלא יתעסקו במלאכה, כי אם בתפלה ותחנונים, ובתשובה, להנצל מן הלוחמים לו במרום, ושלא יאכל אדם ושלא ישתה, להכניע יצרו הרע. ושמעתי כי רבותינו ז"ל אמרו (ילקוט שם) בענין זה, על מה שאמר הכתוב (יואל ב', י"א) וה' נתן קולו לפני חילו כי רב מאד מחנהו כי עצום עושה דברו כי גדול יום ה' ונורא מאד ומי יכילנו, נתן קולו, בראש השנה, לפני יום הכיפורים, כי גדול יום ה' ונורא מאוד, זה יום הכפורים, עד כאן. ואומר במדרש תהילים (תהלים פ"א, ה') תקעו בחודש שופר, אמר רבי ברכיה בשם אבא, שפרו מעשיכם, חדשו מעשיכם, ומה שופר זה תוקע מזה ומוציא מזה, כך כל קטיגורים שבעולם מקטרגים לפני, אני שומע מזה ומוציא מזה. כתב רבי סעדיה, מה שצונו הבורא יתברך לתקוע בשופר בראש השנה, יש בזה עשרה ענינים. הענין הראשון, מפני שהיום היתה תחילת הבריאה, שבו ברא הקדוש ברוך הוא את העולם, ומלך עליו, וכן עושין המלכים בתחילת מלכותם, שתוקעין לפניהם בחצוצרות ובקרנות, להודיע ולהשמיע בכל מקום התחלת מלכותם. (ואין) [וכן] אנו ממליכין עלינו את הבורא ליום זה. וכן אמר דוד (תהלים צ"ח, ו') בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'. והענין השני, כי יום ראש השנה הוא ראשון לעשרת ימי תשובה, ותוקעין בו בשופר להכריז על ראשנו. כמי שמזהיר ואומר, כל הרוצה לשוב ישוב, ואם לאו אל יקרא תגר על עצמו. וכן עושין המלכים, מזהירין את העולם תחילה בגזירותם, וכל העובר אחר האזהרה אין שומעין לו טענה. והענין השלישי, להזכירנו מעמד הר סיני, שנאמר בו (שמות י"ט, ט"ז) וקול שופר חזק מאד. ונקבל על עצמנו מה שקבלו אבותינו על עצמם, נעשה ונשמע. והענין הרביעי, להזכירנו דברי הנביאים, שנמשלו כתקיעת שופר, שנאמר (יחזקאל ל"ג, ד') ושמע השומע את קול השופר ולא נזהר תבא חרב ותקחהו דמו בראשו יהיה, והוא נזהר נפשו מלט. והענין החמישי, להזכירנו חורבן בית המקדש, וקול תרועת מלחמת האויבים, כמו שנאמר (ירמיה ד', י"ט) כי קול שופר שמעת נפשי תרועת מלחמה, וכשאנו שומעים קול השופר נבקש מאת השם על בנין בית המקדש. והענין הששי, להזכירנו עקידת יצחק, שמסר נפשו לשמים, וכן אנחנו נמסור נפשנו על קדושת שמו, ויעלה זכרוננו לפניו לטובה. וענין השביעי, כשנשמע תקיעת השופר נירא ונחרד, ונשבר עצמנו לפני הבורא. כי כך הוא טבע השופר, מרעיד ומחריד, כמו שנאמר (עמוס ג', ו') אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו. והענין השמיני, להזכיר יום הדין הגדול, ולירא ממנו, שנאמר בו (צפניה א', ט"ז) קרוב יום ה' הגדול קרוב ומהר מאד יום שופר ותרועה. וענין התשיעי, להזכירנו קיבוץ נדחי ישראל, ולהתאוות אליו, שנאמר בו (ישעיה כ"ז, י"ג) והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור וגו'. והענין העשירי, להזכירנו תחיית המתים, ולהאמין בה, שנאמר בה (ישעיה י"ח, ג') כל יושבי תבל ושוכני ארץ כנשוא נס הרים תראו וכתקוע שופר תשמעו. ואומר במדרש, (זוהר שופטים ער"ה ע"א) כל השנה השטן מקטרג על ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, והקדוש ברוך הוא דוחה אותו לראש השנה, ליום הדין, ובראש השנה בא השטן לקטרג, מביא החמה להעיד על עונותיהם של ישראל, והחמה מעידה. והקדוש ברוך הוא אומר לו, הרי עד אחד, ואין עד אחד נאמן, הבא עד אחר עמך, והוא הולך להביא את הלבנה. ואינו מוצא אותה, שהיא נכסית, שנאמר (תהלים פ"א, ד') תקעו בחודש שופר בכסא ליום חגנו. יום שהלבנה מתבקשת ואינה נמצאת, שהיא מכוסה. ועוד תמצא, בכסה בגימטריא לבנה, לרמז שהיא מתכסה בו. ואמרינן בפסיקתא (דר"כ בחודש השביעי) רבי ברכיה, פתח תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו, וכל החדשים אינה נכסית, אלא ליום חגנו, והלא ניסן חודש ונתכסה ויש לו חג, חגו בפני עצמו. אלא חודש ויש לו חג וחגו בן יומו, ואי זה זה תשרי, תשרי כתיב, על שם תשרי ותשבוק על חוביהם, אימתי בחודש השביעי (ויקרא כ"ז).
גרסינן בפרק קמא דראש השנה (ט"ז ע"ב) אמר רבי כרוספדאי אמר רבי יוחנן, שלשה ספרים נפתחים בראש השנה, אחד של צדיקים גמורים, ואחד של רשעים גמורים, ואחד של בינוניים. צדיקים גמורים נכתבים ונחתמין לאלתר לחיים, רשעים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה, בינוניים תלויין ועומדין, מראש השנה ועד יום הכפורים, זכו, נכתבין לחיים, לא זכו, נכתבין למיתה. וכתב הרמב"ן, זה שאמרו חכמים בצדיקים גמורין שנכתבין לחיים, ורשעים גמורין שנכתבין למיתה, לא צדיקים שאין להם עונות, ולא רשעים שאין להם זכיות, שכמה צדיקים מתים לאלתר, וכמה רשעים מאריכים ימים בשלוה. והכתוב צווח (קהלת ח', י"ד) יש צדיקים אשר מגיע אליהם כמעשה הרשעים, ויש רשעים שמגיע אליהם כמעשה הצדיקים. וכבר אמרו חז"ל (אבות פ"ד מט"ו) אין בידינו לא משלות הרשעים, ואף לא מיסורי הצדיקים, אלא כך היא המידה, יש עונות שדינו של הקדוש ברוך הוא ומשפטיו הצדיקים להפרע עליהן בעולם הזה, ויש מהן להפרע בעולם הבא, וכן הזכויות, יש מהן שבעל הגמול יתברך משלם שכרם בעולם הזה, ויש מהן שמשלם שכרם בעולם הבא, וכשאדם חוטא כל השנה, ומתלכלך בעונות, ומתטנף בחטאים, ועושה גם כן צדקות ומעשים טובים, ובאין מעשיו לפני אדון הכל, הוא יתברך שמו שוקל מעשים אלו כנגד אלו, והצדיק שהוא צדיק גמור זוכה לחיים, וכן רשע שדינו נותן לשלם שכר טוב בעולם הזה על מעשה הטוב שעשה, נכתב ונחתם לאלתר בראש השנה לחיים, כלומר, שפוסקין לו חיים בשלוה בעושר ונכסים וכבוד, יצא זה צדיק גמור בדינו, והרשע שהוא רשע גמור מכל צד נחתם לאלתר למיתה, וכן בעל מעשה הטוב שנכשל בעבירה אחת בלבד, ונענש עליה למיתה, נכתב ונחתם לאלתר בראש השנה למיתה, כלומר שימות בשנה הזאת, או שיחיה בתחלואים רעים חיי צער ויסורין. ונמצא זה רשע גמור בדינו, אף על פי שזה צדיק, וזוכה לעולם הבא. והראשון שזכה לחיים רשע גמור, ואובד לגמרי, עד שיהא גדול שבנביאים, כשנדון על חטא אחד קל, ונענש עליו, נקרא בכאן רשע גמור, ויהא אחאב, שנאמר בו (מלכים א כ"א, כ"ט) הראיתה כי נכנע אחאב מלפני נקרא בזה צדיק גמור, וכן זה שאמרו חכמים לחיים ולמיתה, אינם בימים בלבד, אלא כל העונשים שבעולם הזה, נגעים ומיתת בנים ועוני וכיוצא בהן, כולם הן בשם מיתה, וכינוי השכר והגמול הטוב אמרוהו בלשון חיים. וזה הדין שאמרו חכמים שכל אדם נידון בראש השנה, אינו אם יזכה לגן עדן ולחיי העולם הבא, או יתחייב לגיהנום ואבדון, שאין אדם נידון בראש השנה אלא על עניני העולם הזה, אם ראוי לחיים ולשלום, או למיתה ויסורין, כך אמרו רבותינו ז"ל בראש השנה (תוספתא וירושלמי ראש השנה פ"א, ה"ג) זה היום תחילת מעשיך, זכרון ליום ראשון, כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב. ועל המדינות בו יאמר, איזו לחרב, איזו לשלום, איזו לרעב, איזו לשובע, ובריות בו יפקדו, להזכירם לחיים ולמות, אלא כך היא המידה, בראש השנה שוקלין מעשיו של אדם, ונכתב ונחתם לזכות ולחובה בעולם הזה, כפי מה שמגיע לו בחלקו, לפי מעשיו מן העולם הזה. וכשאדם נפטר לבית עולמו, שוקלין בהם, ופוסקין עליו חלקו, כפי הראוי לו בעולם הנשמות עד כאן דברי הרמב"ן.
ויש לשאול, למה אמרו חכמינו ז"ל בבינוניים, זכו נכתבין לחיים, לא זכו נכתבין למיתה, למה נכתבין למיתה, אם לא זכו להכריע, והרי לא הוסיפו פשע על חטאתם, ונשארו בינונים, וב"ה אמרו גבי בינונים, ורב חסד, מטה כלפי חסד. ויש לפרש דהכא קאמר, זכו נכתבין לחיים, פירוש, שעשו תשובה, נכתבין לחיים, לפי שהתשובה היא מצות עשה לעולם, וכל שכן בימים אלו, וכל העושה תשובה מרבה זכיותיו, בקיום אותה המצוה, ואם לא זכו, כלומר שלא עשו תשובה, נכתבין למיתה, לפי שהרבו עונותיהם, בביטול אותה המצוה. ויש מתרצים תירוץ אחר, דבינוניים דקאמר, שאם לא זכו נכתבין למיתה הוא, אם יש בכלל מחצה עונות שלהם עון פושעי ישראל בגופן דהיינו קרקפתא דלא מנחא תפלין (י"ז ע"א) והוא הדין לשאר מצות עשה שבגופו, שלא קיימה מעולם, כגון שלא קרא קריאת שמע, ולא ברך על המזון מעולם, שיש להם עונש גדול, ולא עליהם אמרו ב"ה ורב חסד מטה כלפי חסד. והטעם שהוקבע לדין בני אדם ביום זה, יש אומרים מפני שמזל תשרי הוא מאזנים, וכתיב (תהלים ס"ב, י') במאזנים לעלות, לומר שנשקלין מעשיהם של כל אחד ואחד, ושיקול זה אינו לפי מנין המצות והעבירות, אלא לפי גדלן, יש מצות שמשקלן כנגד כמה עבירות, ויש עבירה שמשקלה כנגד כמה מצות, והכל תלוי בשיקול דעת השם, שהוא תמים דעים. אי נמי, מפני שבראש השנה נברא אדם הראשון, כמו שנפרש לקמן, רצה הבורא יתברך להשגיח ולדרוש מעשה כולם, ולדון על פי מעשיהם ביום הבריאה הראשונה דין כל אותה שנה. והרמב"ם כתב טעם אחר, שלא כמידת הקדוש ברוך הוא מידת בשר ודם. מידת בשר ודם, דן את אוהבו בשעת רצונו, ודן את אויבו בשעת כעסו, והקדוש ברוך הוא דן את העולם כולו בשעת רצונו, בחודש תשרי, שיש בו מועדים ומצות הרבה, שופר וכיפור וסוכה ולולב בארבעה מינין, ועל כן נקרא שביעי, שהוא שבע במצות, והכי איתא בהגדה. וגרסינן בפרק שני דביצה (ט"ז ע"א) תני רב תחליפא אחוה דרבנאי חוזאה, מזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה, חוץ מהוצאות שבת וימים טובים, והוצאת בניו לתלמוד תורה, שאם פחת פוחתין לו, ואם הוסיף מוסיפין לו. אמר רבי אבהו, מה קראה, דכתיב (תהלים פ"א, ד') תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו, איזהו חג שהחודש מתכסה בו, הוי אומר זה ראש השנה. וכתיב כי חק לישראל הוא, מאי משמע דהאי חק לישנא דמזוני הוא, דכתיב (בראשית מ"ז, כ"ב) ואכלו את חקם. (משלי ל', ח') הטריפני לחם חוקי. וגרסינן בפרקא קמא דראש השנה (ח' ע"ב) תניא, כי חק לישראל הוא, אין לי אלא ישראל, אומות העולם מנין, תלמוד לומר משפט לאלהי יעקב. אם כן מה תלמוד לומר כי חק לישראל הוא, מלמד שישראל נכנסין תחילה לדין, מאי טעמא, מקמי דליפוש חרון אף.
<h2>דף יח.</h2>
גרסינן בירושלמי בפרקא קמא דשבת (הלכה ג') רבי חייא רבה מפקד לרב, אי את יכול למיכל כוליה שתא בטהרה אכול, ואי לא אכול שבעה יומין בשתא, וכתב אבי העזרי, קבלתי שאלו שבעה ימים הם שבעה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים. וכתב הרא"ש, על כן נהגו באשכנז, אף אותם שאין נזהרין מפת של גוים כל השנה, בעשרת ימי תשובה נזהרין.
ויש יחידים שנוהגין להתענות ערב ראש השנה, ויש סמך לזה, מדאמרינן בויקרא רבה (פרשה ל', ז') ובתנחומא (אמור כ"ב) ולקחתם לכם ביום הראשון (ויקרא כ"ג, מ'). יום ט"ו הוא, ואתה אומר ביום הראשון, אלא ראשון לחשבון עונות, רב הונא ורבי יעקב ורבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי, [משל] למדינה שחייבת מס למלך, ולא נתנו לו, והלך המלך עליה בחיל גדול לגבותו. כשנתקרב אליה בעשר פרסאות, יצאו גדולי המדינה לקראתו, וקלסוהו, ואמרו, אין לנו מה ליתן לך, והתיר להם שליש, וכיון שנתקרב יותר, יצאו בריוני המדינה וקלסוהו, והתיר להם שליש, וכיון שהגיע למדינה יצאו הכל לקראתו, מקטנם ועד גדולם, וקלסוהו, והתיר להם את הכל, אמר להם, מה דאזל אזל, מכאן ואילך חושבנא. כך ישראל, ערב ראש השנה גדולים שבדור והיחידים מתענים, והקדוש ברוך הוא מתיר להם שליש מעונותיהם, ובעשרת ימי תשובה בינוניים מתענין, והקדוש ברוך הוא מתיר להם שליש אחר, וביום הכפורים מתענין הכל, והקדוש ברוך הוא מתיר להם את הכל, ואומר להם, מה דאזל אזל, מכאן ואילך חושבנא, לכך נאמר ביום הראשון, ראשון לעונות. ושואל במדרש, מהו זה שבכל הקרבנות שבפרשת פינחס אומר והקרבתם עולה, ובקרבן ראש השנה אומר (במדבר כ"ט, ב') ועשיתם עולה. ומשיב, סימן יפה הוא, שאם האדם עושה תשובה בראש השנה, מעלה עליו הקדוש ברוך הוא כאילו עכשיו נעשה בעולם, שכל אדם החוזר בתשובה דומה הוא כבריה חדשה, והשם קורא לו שם חדש.
ומפני שיום זה הוא יום הדין, נהגו כל ישראל להקדים מחמשה עשר יום באלול, להשכים ולומר תחנונים, ולשאול רחמים מהשם יתעלה, עד יום הכפורים, שהוא יום חתימת הדין. ויש מקומות שנוהגין להשכים מראש חודש אלול, כי בראש חודש אלול עלה משה להר פעם שלישית, לקבל לוחות שניות, והתפלל בהם על ישראל, ונתקבלה תפילתו, ונתנו לו הלוחות, וירד ביום הכפורים, ונקבע יום מחילה וסליחה לדורות, והדרשנים אומרים סמך לדבר, אני לדודי ודודי לי, ראשי תבות אלול. וסופי תבות ארבעה יודין, מספר ארבעים יום, וכן (דברים ל', ו') ומל ה' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך, ראשי תבות אלול. וכן (ישעיה נ"ט, כ') ובא לציון גואל ולשבי, שתי אותיות אחרונות של גואל ושתי אותיות ראשונות של ולשבי הרי אלול. ורבינו האי כתב, מנהג לומר תחנונים בהני עשרה ימים בלחוד, ושמענא דבמקצת אתרותא קיימן מראש חודש אלול. וכתב הרב רבי יצחק בן גיאת, אנו מנהגנו כהני דקיימי מתחילת אלול.
ורב עמרם כתב, בעשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים משכימין בכל יום לבתי כנסיות, לפני עמוד השחר, ומבקשים רחמים, ומתחיל שליח צבור אשרי יושבי ביתך, ואחר כך אומר קדיש, ומתחיל תחנונים. ולאחר שמסיים אומר (דברי הימים ב כ', י"ב) ואנחנו לא נדע מה נעשה וגו', ואומר קדיש.
<h2>דף כז.</h2>
היום הרת עולם, על שם (ירמיה כ', י"ז) ורחמה הרת עולם, כי בתשרי נברא העולם (ראש השנה י"א ע"א) והיה הריונו, כי ההריון יאמר גם על עת הלידה, כמו הורה גבר (איוב ג', ב') ואמרינן בראש השנה (כ"ז ע"א) כמאן מצלינן האידנא זה היום תחילת מעשיך, כמאן כרבי אליעזר, דאמר בכ"ה באלול נברא העולם. וביום שישי שהוא ראש השנה נברא אדם הראשון, נמצא שהיום נגמר הריונו של עולם, ולכך כל העולם נידון ביום זה. והיינו דאמרינן נמי בפסיקתא (רבתי פמ"א) לעולם ה' דברך נצב בשמים, רבי אליעזר אומר בכ"ה באלול נברא העולם, ואתיא כמאן דתניא זה היום תחילת מעשיך, נמצאת אומר ביום ראש השנה נברא אדם הראשון, בשעה ראשונה עלה במחשבה. בשניה נתיעץ עם מלאכי השרת, בשלישית כינס עפרו, ברביעית גבלו. בחמישית רקמו, בששית עשאו גולם. בשביעית זרק בו נשמה, בשמינית הכניסו לגן עדן. בתשיעית נצטוה, בעשירית סרח. באחת עשרה נדון, בשתים עשרה יצא בדימוס. אמר הקדוש ברוך הוא לאדם הראשון, זה סימן לבניך, כשם שעמדת לפני בדין ביום זה, ויצאת לפני בדימוס, כך עתידין בניך להיות עומדין לפני ביום זה, ויוצאין בדימוס. ופירוש בדימוס, חפשי מן העונות.
<h2>דף כט:</h2>
תנן התם (ראש השנה פרק ד' משנה א') יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, במקדש היו תוקעין, אבל לא במדינה, ומפרש הטעם בגמרא אמר רבא, הכל חייבין בתקיעת שופר, ואין הכל בקיאין בתקיעת שופר, שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ללמוד, ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים, והיינו טעמא דלולב, והיינו טעמיה דמגילה. ועוד תנן התם (שם) משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי, שיהיו תוקעין בכל מקום שיש שם בית דין, אמר רבי אלעזר, כשהתקין רבן יוחנן בן זכאי לא התקין אלא ביבנה בלבד, אמרו לו אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו בית דין. פירש רש"י, בית דין של כ"ג. וכתב הרא"ש, אמרו עליו על הרי"ף, שהיה תוקע בראש השנה שחל להיות בשבת, וכן משמע בהלכותיו, דהביא מימרא דרב הונא, ועם בית דין. מאי ועם בית דין, בפני בית דין, לאפוקי שלא בפני בית דין דלא. ואין דרכו להביא אלא דבר הנוהג בזמן הזה, ומפרש בית דין, לאו דוקא סנהדרין, אל בית דין המופלג בדורו, עד כאן. ונהגו עתה כי הסגן של שליח צבור אומר בקול רם על סדר הברכות, למלכיות ולזכרונות ולשופרות, תקיעה בבית הועד, כלומר תקיעה היה לנו לתקוע, אם היינו רשאין. ובית הועד הוא בית המקדש.
<h2>דף לב.</h2>
ערבית הולכין לבית הכנסת, וקורין קריאת שמע בברכותיה, וחותמין ופרוס עלינו וכו', ואומר שליח צבור קדיש עד לעילא, ומתפללין שבע ברכות, שלוש ראשונות, ושלוש אחרונות, ותפילת היום באמצע, ומוסיפין בשלוש ראשונות כשיגיע עד למען שמו באהבה. זכרנו לחיים, עד שם שהכל נזכר בספר, כמו שנאמר (מלאכי ג', ט"ז) ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו, אנו אומרים זכרנו לחיים, ובחיים נופל לשון זכירה, שנאמר (יחזקאל י"ח, כ"ב) כל פשעיו אשר עשה לא יזכרו לו בצדקתו אשר עשה יחיה. ולפי שכתוב זכירה באברהם, שנאמר (תהלים ק"ה, מ"ב) כי זכר את דבר קדשו את אברהם עבדו, לפיכך תקנו זכירה במגן אל מלך חפץ בחיים, על שם (יחזקאל י"ח, ל"ב) כי לא אחפוץ במות המת כי אם בשובו מדרכו וחיה, ועל שם שאומר (דברים ל', י"ט) ובחרת בחיים. כתבנו בספר חיים, על שם (מלאכי ג', ט"ז) ויכתב בספר זכרון לפניו. למענך. על שם (ישעיה מ"ח, י"א) למעני אעשה. אלהים חיים, שנאמר (שם י', י') הוא אלהים חיים. אל חי, על שם (תהלים פ"ד, ג') לבי ובשרי ירננו אל אל חי. מלך עוזר ומושיע וכו', והמון העם אומרים אל חי ומגן, ואינם אומרים מלך עוזר ומושיע, והם טועים, שאין לשנות מטבע התפילה שתקנו חכמים. ועוד, כבר אמרנו למעלה בשמונה עשרה, שבסוף שלוש ברכות ראשונות תקנו להזכיר מלך, ושם פירשנו הטעם, ולמה לא נאמר אותו. ועוד, כי בסדר רב עמרם ורבינו סעדיה ישנו.
מי כמוך, על שם (שמות ט"ו, י"א) מי כמוך באלים. אב הרחמן, על שם (תהלים ק"ג, י"ג) כרחם אב על בנים ריחם ה' על יראיו. זוכר יצוריו ברחמים לחיים, שהוא מעביר ראשון ראשון, ומתוך שאנו רואים שאתה רחמן לחיים, כך יש להאמין שאתה נאמן להחיות מתים. לדור ודור, על שם (שם ק', ה') ועד דור ודור אמונתו. המליכו לאל כי הוא לבדו מרום וקדוש. ובכן יתקדש שמך וגו', כלומר, כשיבא היום שיהיה השם לבדו מרום וקדוש, דהיינו לעת ביאת הגואל, אז יתקדש שם אלהינו, ואז יתן פחדו על כל מעשיו, ואז יתן כבוד לעמו, ואז צדיקים יראו וישמחו. ובכן פירוש ואז. ותקנו לומר ובכן, על שם (אסתר ד', ט"ז) ובכן אבא אל המלך, לפי שהוא עתה יום הדין, ואנו באים לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. ויש מפרשים בכן, שהוא שבעים ושתים שמות, כי בכן עולה למנין ע"ב, ואינו מתיישב פירוש זה, שהרי מזכיר אחרי ובכן ה' אלהינו. ועוד, לא מצאנו שהשם נקרא בכן בשום מקום. ובכן תן פחדך ה' אלהינו על כל מעשיך, על שם (הושע ג', ה') ופחדו אל ה' ואל טובו. ואימתך על כל מה שבראת, על שם (משלי כ', ב') נהם ככפיר אימת מלך. ותמצא כי בכל מעשה בראשית נאמרה עשיה, ולא נאמר בריאה אלא בשמים וארץ, ותנינים, ואדם. וזהו שאמר תן פחדך ה' אלהינו על כל מעשיך, כדי שייראו מלפניו, וזהו שאמר אחר כך, וייראוך כל המעשים, ואימתך על כל מה שבראת, שהם השמים והארץ, והתנינים, והאדם. והטעם, כי יש בני אדם שהם עובדים את השמים ואת הארץ, ואת התנינים שבים. וגם יש בני אדם שעושים עצמם אלוהות, ועל כן אמר תן אימתך על הנבראים האלו, שהם טועים, ומתגאים בעצמם, ויחזרו כולם לעבדך בלבב שלם, וזהו שאמר אחר כן, וישתחוו לפניך כל הברואים, כלומר, אותם שלא משתחוים אליך, גם השמים והארץ והתנינים שהיו עובדים, כולם יעשו אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם, וזה שאומר הכתוב (צפניה ג', ט') כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה', וזהו החילוק שנאמר פחד על מעשיו ואימה על ברואיו. כי אימה היא גדולה מפחד, ולפיכך אמר אימה על הברואים הנכבדים, ופחד על הפחותים. וייראוך כל המעשים, על שם (תהלים ל"ג, ח') ייראו מה' כל הארץ. ואמר מעשים, על שם (תהלים ס"ו, ג') מה נורא מעשיך. וישתחוו לפניך כל הברואים, על שם (שם פ"ו, ט') כל גוים אשר עשית יבואו וישתחוו. ויעשו כולם אגודה אחת, שנאמר (צפניה ג', ט') ולעבדו שכם אחד. וכתיב בשמואל (ב', כ"ה) ויהיו לאגודה אחת, ועוד אמר לשון זה, על שם דאמרינן בספרי (דברים ל"ג, ה') יחד שבטי ישראל, כשהם כולם אגודה אחת, ולא כשהם שתי אגודות. שהשלטון לפניך, על שם (קהלת ח', ד') באשר דבר מלך שלטון. עז בידך, על שם (תהלים פ"ט, י"ד) תעוז בידך. וגבורה בימינך, על שם דכתיב בתריה תרום ימינך, ורוממות היא גבורה, שנאמר (שם קי"ח, ט"ז) ימין ה' רוממה ימין ה' עושה חיל. ועוד, על שם (שמות ט"ו, ו') ימינך ה' נאדרי בכח וגו', ושמך נורא על כל מה שבראת, שנאמר (מלאכי א', י"א) גדול שמי בגוים. וכתיב (תהלים מ"ח, ב') גדול ה' ומהולל מאד. ושמך נורא, על שם (תהלים צ"ט, ג') יודו שמך גדול ונורא. ובכן תן כבוד לעמך, על שם (ישעיה כ"ד, כ"ג) ונגד זקניו כבוד. תהילה ליראיך, ולא לפסילים, וזהו (שם מ"ב, ח) וכבודי לאחר לא אתן ותהילתי לפסילים. או תהילה ליראיך, שהיראים עצמם יתהללו בשם ה' כמו שנאמר (תהלים ל"ד, ג') בה' תתהלל נפשי, וכתיב (ישעיה מ"א, ט"ז) בקדוש ישראל תתהלל. והתהילה תלויה בכבוד, שנאמר (ישעיה מ"ב, י"ב) ישימו לה' כבוד ותהילתו באיים יגידו. ותקוה, על שם (ירמיה ל"א, ט"ז) ויש תקוה לאחריתך. לדורשיך, על שם (תהלים ל"ד, י"א) ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב. ופתחון פה למיחלים לך, על שם (יחזקאל כ"ט, כ"א) ולך אתן פתחון פה, ורצה לומר, פתח פה המיחלים לך, שיהללוך, או פתח פיהם, שיאמרו לאויביהם, אך זה היום שקוינו, לשלם לכם גמולכם הרע אשר גמלתם לנו, מצאנו ראינו. שמחה לארצך, על שם (תהלים צ"ו, י"א) ותגל הארץ, והעיקר על שם (שם פ"ה, ב') רצית ה' ארצך שבת שבות יעקב, על כן מתפלל, תשב שבות יעקב, ואז תשמח ארצך. ששון לעירך, על שם (ישעיה נ"א, ג') ששון ושמחה ימצא בה. צמיחת קרן לדוד עבדך, זהו מלך המשיח, על שם (תהלים קל"ב, י"ז) שם אצמיח קרן לדוד, וכתיב (יחזקאל ל"ז, כ"ה) ודוד עבדי. ואמר קרן, על שם (תהלים קי"ב, ט') קרנו תרום בכבוד. ועל שם שנמשח דוד בקרן המשחה. ועריכת נר לבן ישי משיחך, על שם דכתיב בתריה (שם קל"ב, י"ז) ערכתי נר למשיחי. ובכן צדיקים יראו וישמחו, על שם (שם ק"ז, מ"ב) יראו ישרים וישמחו. וישרים יעלזו, על שם (שם קמ"ט, ה') יעלזו חסידים בכבוד. וחסידים ברינה יגילו, על שם (שם קל"ב, ט"ז) וחסידך רנן ירננו. ועולתה תקפוץ פיה, על שם (איוב ה', ט"ז) ועולתה קפצה פיה, והטעם, שלא יהיו רשעים עושי עול לימות המשיח. בעשן תכלה, על שם (תהלים ל"ז, כ') כלו בעשן כלו. כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ, זו מלכות רומי, כמו שפירשתי בתפילת שמונה עשרה, גבי ומלכות זדון, כי כשתעקר מלכות זדון לא יהיה שם עוד שיעבוד מלכיות לעתיד. ותמצא באלו שלשה ובכן ובכן ובכן, רמז למלכיות זכרונות ושופרות, כי הראשון הוא ובכן תן פחדך ה' אלהינו, וייראוך כל המעשים, ויעשו כולם אגודה אחת, כנגד מלכיות, כי כל זה ענין הממלכה, שממליכין אותו. והשני, תן כבוד לעמך, כנגד זכרונות, שהוא אזכרה לטובה. והשלישי, צדיקים יראו וישמחו וכו', כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ, כנגד שופרות, כדאמרינן בספרי, המליכוהו תחילה, ואחר כך בקש מלפניו, כדי שיזכור לך, ובמה, בשופר של חירות, שנאמר (ישעיה כ"ז, י"ג) והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול וגו'. פירש, באי זו טובה תהיה זאת ההזכרה בשופר של חירות, וזהו כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ. ותמלוך אתה הוא ה' אלהינו מהרה על כל מעשיך וכו', על שם (זכריה י"ד, ט') ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. קדוש אתה ונורא שמך, על שם (שופטים י"ג, ו') נורא מאד. ואין אלוה מבלעדיך, על שם (ישעיה מ"ד, ו') ומבלעדי אין אלהים. ככתוב ויגבה ה' צבאות במשפט וגו', ברוך אתה ה' האל הקדוש. והטעם שתקנו לומר מראש השנה ועד יום הכפורים המלך במקום האל, לפי שמראה מלכותו על בני העולם, ששופט אותם בימים אלו.
אתה בחרתנו, פירשנוהו בתפילת פסח, ואומר ותתן לנו ה' אלהינו באהבה את יום הזכרון הזה, ואין צריך להזכיר ראש חודש, ולומר את יום ראש החודש הזה, דאמרינן בפרק בכל מערבין (ערובין מ' ע"ב) דזכרון אחד עולה לכאן ולכאן, פירוש, כשאומר את יום הזכרון הזה גם ראש חודש בכלל, שבשניהם כתוב לשון זכירה, שנאמר (במדבר י', י') וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם וגו', והיו לכם לזכרון לפני אלהיכם. והכי איתא בירושלמי דראש השנה, אמר רבי יעקב בר אחא בשם רבי דוסא, העובר לפני התיבה ביום טוב של ראש השנה אין צריך להזכיר ראש חודש, אלא ראש השנה בלבד. והכי איתא במסכת סופרים, ואמרינן נמי (ראש השנה ח' ע"ב) תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו (תהלים פ"א, ד'), אי זהו חג שהחודש מתכסה בו, זה ראש השנה. ואם הוא שבת אומר את יום המנוח הזה, ואת יום הזכרון הזה. ואין אומר ותתן לנו ה' אלהינו באהבה מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון, לא בראש השנה ולא ביום הכפורים.
אלהינו ואלהי אבותינו מלוך על כל העולם כולו בכבודך, על שם (תהלים מ"ז, ג') כי ה' עליון נורא מלך גדול על כל הארץ, שמראה מלכותו בראש השנה. על כל העולם בכבודך, סמך מלכות אצל כבוד, על שם (שם כ"ד, ט') ויבא מלך הכבוד. והנשא על כל הארץ ביקרך, שייך לומר הינשא ביום המשפט, על שם (שם צ"ד, ב') הנשא שופט הארץ, ומכל מקום יהיה משפטיך ביקרך, וזהו בחסדך, כמו שנאמר (שם ל"ו, ח') מה יקר חסדך אלהים, ולכך אמר יקר אצל כבוד, לפי שהנכבד נקרא יקר, שנאמר (ישעיה מ"ג, ד') מאשר יקרת בעיני נכבדת. והופע בהדר גאון עוזך על כל יושבי תבל ארצך, הופעה שיבא בדין על הארץ ועל יושביה, שנאמר (תהלים צ"ד, א') אל נקמות ה' אל נקמות הופיע הנשא שופט הארץ, זה שדן את הארץ. השב גמול על גאים, זהו שדן את יושבי תבל. ולקח לשון הדר עם לשון גאון, שנאמר בו (ישעיה ב', י') מפני פחד ה' ומהדר גאונו. ואמר ארצך כלומר כשתופיע בדין זכור כי הוא ארצך, ותרצינה בדין, ותמחל להם, על שם (תהלים פ"ה, ב' ג') רצית ה' ארצך שבת שבות יעקב נשאת עון עמך וגומר. ולקח לשון עוזך, על שם המלכות והמשפט, שנאמר (תהלים צ"ט, ד') ועוז מלך משפט אהב. וידע כל פעול כי אתה פעלתו, על שם (משלי ט"ז, ד') כל פעל ה' למענהו. ויבין כל יצור כי אתה יצרתו, על שם (ישעיה מ"ג, כ"א) עם זו יצרתי לי. והטעם, כיון שאתה דן את הארץ לחובה ולזכות, ידעו ויבינו העולם כי פעלתם ויצרתם, שאם לא היית דן אותם היו אומרים עזב ה' את הארץ, ואין שופט, אבל במקרה בא הכל. ויאמר כל אשר נשמה באפו, כלומר, אפילו אותם בני אדם הרשעים, ואין בהם מצות, כי אם הנשמה שבאפם בלבד, יאמרו ביום הדין על כרחם ה' אלהי ישראל מלך, והוא על שם (ישעיה ב', כ"ב) חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא. ומלכותו בכל משלה. הלשון הזה נופל כשיושב על כסא דין לדון עמו, שנאמר (תהלים ק"ג, י"ט) ה' בשמים הכין כסאו ומלכותו בכל משלה.
והשיאנו ה' אלהינו, פירשנוהו למעלה ורבנו יצחק הלוי הנהיג בגרמישא שלא לאומרו, אלא מתחיל מן קדשנו במצותיך, ותן חלקנו וכו', לפי שברכת מועדיך לא שייך אלא בשלוש רגלים, שנאמר (דברים ט"ז, ט"ז) שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך, וסמיך ליה איש כמתנת ידו כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך. וכן כתב רבינו שאלתיאל, דקרבן מועדיך זה קרבן חגיגה, שנאמר בו כברכת ה' אלהיך, וזה אינו כי אם שלוש פעמים בשנה. ומטעם זה אין לומר במוסף ואין יכולין לעלות ולראות ולהשתחוות לפניך, אלא ואין אנו יכולין להקריב לפניך קרבן, וכן כתוב בסדר רבינו סעדיה. אבל רבינו יצחק ברבי יהודה הלוי הנהיג במגנציא לאומרו בראש השנה וביום הכפורים, בשם רבינו אליעזר הגדול. וגם רבינו משולם שאל את פי ראש ישיבה שבירושלים, והשיבו שאומרים אותו, וכן כתב בעל הלכות גדולות, יחיד צריך לומר בתפילה בראש השנה מלוך והשיאנו. ובסדר רב עמרם ישנו, וכן נהגו ברוב המקומות בספרד לאומרו, מפני שראש השנה בכלל מועדי ה' הוא, שהרי כתוב בתחילת הענין (ויקרא כ"ג, ד') אלה מועדי ה', ובסוף הענין (שם כ"ג, מ"ד) וידבר משה את מועדי ה', וקאי על כל הענין, לפסח, ועצרת, וראש השנה, ויום הכפורים, וסוכות, ושמיני חג העצרת, כולם הוקשו להדדי, וגם מצאנו בו שמחה, שנאמר (במדבר י', י') וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם. ואמר מר, ובראשי חדשיכם כיצד זה ראש השנה (ספרי זוטא במדבר י', י'). ועוד דאמרינן בפרק שלשה שאכלו (ברכות מ"ט ע"א) טעה ולא הזכיר של יום טוב בברכת המזון, אומר ברוך אשר נתן ימים טובים לעמו ישראל לששון ולשמחה ולזכרון, ואינו מחלק בין פסח ושבועות וסוכות לראש השנה, שגם הוא שייך בו שמחה. וחותם בוהשיאנו ודברך אמת וקיים לעד, על שם (תהלים קי"ט, פ"ט) דברך נצב בשמים, ועל שם (שם קי"ט, ק"ס) ראש דברך אמת. והטעם שתקנו לומר בחתימה ודברך אמת וקיים לעד, בתפילה ובקידוש היום, מפני שאומר במדרש תהלים (פסיקתא רבה פמ"א, ב') לעולם ה' דברך נצב בשמים לדור ודור אמונתך (תהלים קי"ט, צ') וכתיב בתריה, למשפטיך עמדו היום. אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא, דברך שהצבת לאדם הראשון, לדון ולזכות ביום זה בניו וכו', ולכך תקנו לומר שיקיים דברו. ובעל משמרת המועדות כתב טעם אחר, כי מפני שאנו אומרים למעלה מזה מלוך על כל העולם בכבודך וכו', עד ומלכותו בכל משלה, על זה אמר ודברך אמת וקיים לעד, שהבטחתנו כך בעתידת הגאולה, כמו שכתוב (עובדיה א', כ"א) והיתה לה' המלוכה, ונאמר (זכריה י"ד, ט') והיה ה' למלך על כל הארץ וגו'. וכתיב (צפניה ג', ט') כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כולם בשם ה' וגו'. הרי שהבטחתנו על זה בכמה מקומות, ולכך אנו מבקשים שיאמת אותה הבטחה שהבטיחנו, כי דברו אמת וקיים לעד. וזהו שחותמין אחר כך ברוך אתה ה' מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הזכרון, על שם (תהלים מ"ז, ח') כי מלך (על) כל הארץ אלהים. ואומר רצה ומודים ושים שלום. ומוסיף במודים וכתב לחיים ובשים שלום ובספר חיים. ואומר קדיש תתקבל, ומקדש שליח צבור בבית הכנסת, כשאר ימים טובים. ואומר זמן, דהכי אסקינן (ערובין מ' ע"ב) הלכתא אומר זמן בראש השנה וביום הכפורים, ונפטרין לבתיהם לשלום. כתב אבן הירחי, מנהג כל ישראל להתפלל בכריעה בראש השנה וביום הכפורים, לפי שאנו עומדין בדין, והעומד בדין צריך להתפלל בכריעה, וצא ולמד מדניאל (דניאל ו', י"א) דהוה ברך על ברכוהי ומצלא ומודה וגומר. והוא היה עומד בדין, שהלשינו עליו על התפילה. וצא ולמד משלמה (מלכים א ח', נ"ד) ויהי ככלות שלמה להתפלל אל ה' וגו'. קם מלפני מזבח ה' מכרוע על ברכיו, ומלך נידון בכל יום.
שחרית נכנסין לבית הכנסת, ומסדרין הברכות, וקורין הזמירות כמו בשבת, ומוסיפין אחר יושב בסתר עליון למנצח על הגתית לאסף הרנינו לאלהים עזנו (תהלים פ"א) מפני שכתוב בו תקעו בחודש שופר וגו'. כי חק לישראל הוא משפט וגו', וגם מוסיפין אחר מזמור שירו לה' שיר חדש, שיר המעלות לדוד שמחתי באומרים לי. ומתפללין שבע ברכות, כמו בערבית, וחוזר שליח צבור התפילה. וכשיגיע עד ברוב עוז ושלום, ואומר ואתם הדבקים בה' אלהיכם וגו'. היום תאמצנו, על שם (תהלים ל"א, כ"ה) חזקו ויאמץ לבבכם. היום תברכנו, על שם (שם קי"ח, כ"ו) ברכנוכם מבית ה'. היום תגוננו, על שם (ישעיה ל"א, ה') גנון והציל. היום תדגלנו, על שם (תהלים כ', ו') ובשם אלהינו נדגל. היום תהדרנו, על שם (שם כ"א, ו') הוד והדר תשוה עליו. היום תועדנו, על שם (שמות ל', ל"ו) אשר אועד לך שמה. היום תזכנו, על שם (ישעיה א', ט"ז) רחצו הזכו. היום תחננו, על שם (שמות ל"ג, י"ט) וחנותי את אשר אחון. היום תטהרנו, על שם (ויקרא ט"ז, ל') לפני ה' תטהרו. היום תישרנו, על שם (תהלים ה', ט') הישר לפני דרכך. היום תכתבנו לחיים, ובספר חיים וכו'. ואומר קדיש תתקבל. ואין אומר הלל בראש השנה וביום הכפורים, כדאיתא בראש השנה אמר רבי אבהו, אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, מפני מה אין ישראל אומרים לפניך שירה בראש השנה וביום הכפורים. אמר להם, אפשר אני יושב על כסא הדין, וספרי חיים וספרי מתים לפני נפתחין, וישראל אומרים שירה.
והצבור חייבין לשמוע התקיעות על סדר ברכות, ואף על פי שתקעו כשהן יושבין. כיצד, אומר אבות וגבורות וקדושת השם, ואומר מלכיות, ותוקע קשר"ק. ואומר זכרונות, ותוקע קש"ק, ואומר שופרות, ותוקע קר"ק, אבל היחיד, בין ששמע על סדר ברכות בין שלא שמע יצא, כדתנן (ראש השנה ל"ד ע"ב) אמר רבי יוחנן שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא, ומן הדין היה כשתוקעין על סדר ברכות לתקוע על כל ברכה וברכה ג' סימנין, קשר"ק קש"ק קר"ק. וכן לזכרונות, וכן לשופרות, להוציא מן הספק, אלא הואיל שיצאנו מידי הספק בתקיעות שמיושב, אין מטריחין על הצבור, ודי לנו בסימן אחד על כל ברכה וברכה, וכן כתב הרי"ף. וכנגד ל' תקיעות אלו שהם קשר"ק קש"ק קר"ק, שלוש פעמים כל סימן, תקנו עשרה פסוקים של מלכיות, ועשרה של זכרונות, ועשרה של שופרות, שהם שלושים.
ואחר שיגמור התקיעות מיושב, אומר שליח צבור (תהלים פ"ט, ט"ז) אשרי העם יודעי תרועה וגו'. (שם י"ז) בשמך יגילון כל היום וגו'. (שם י"ח) כי תפארת עזמו אתה וגו'. ואומר (תהלים קמ"ה) אשרי יושבי ביתך. ומחזיר הספרים למקומן, ואומר קדיש עד לעילא, ומתפללין תפילת מוסף שהוא השלוש ראשונות עם התוספות שמוסיפין בהם, ואומר אתה בחרתנו, ומפני חטאינו, עד על ידי משה עבדך, כמו שפירשנו הכל למעלה. ואומר עלינו לשבח, כלומר, חובה היא עלינו לשבח. לאדון הכל, על שם (תהלים צ"ז, ה') אדון כל הארץ. לתת גדולה, על שם (שם ל"ד, ד') גדלו לה' אתי. ליוצר בראשית. לשון חכמים הוא, על שם (בראשית א', א') בראשית ברא אלהים. שלא עשנו כגויי הארצות, לקח לשון זה, לפי שלא מצאנו עשיה של הקדוש ברוך הוא בשום אומה, כי אם בישראל, שנאמר (שם קמ"ט, ב') ישמח ישראל בעושיו. וכתיב (דברים ל"ב, ו') הוא עשך ויכוננך. וכתיב (ישעיה מ"ד, ב') כה אמר ה' עושך. וכתיב (שם נ"ד, ה') כי בועליך עושיך. ולא שמנו כמשפחות האדמה, על שם (בראשית י"ב, ג') ונברכו בך כל משפחות האדמה. שלא שם חלקנו כהם. שנאמר (ירמיה י', ט"ז) לא כאלה חלק יעקב כי יוצר הכל הוא. ועוד כי חלקנו לשמור דבריך, שנאמר (תהלים קי"ט, נ"ז) חלקי ה' אמרתי לשמור דבריך, ולא כן חלקם. וגורלנו ככל המונם, שנאמר (שם ט"ז, ה') אתה תומיך גורלי, ולא גורל האומות. שהם משתחוים להבל וריק, על שם (ישעיה ל', ז') הבל וריק יעזורו. ומתפללין אל אל לא יושיע, פסוק הוא בישעיה (מ"ה, כ'). אבל אנו משתחוים לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, על שם (תהלים צ"ה, ו') בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' עושנו. ועל שם (דניאל ב', ל"ז) אנת מלכא מלך מלכיא. והמון העם קורין ואנו משתחוים, ואינו נכון, כדי שלא יהא כחוזר למעלה, שאמר ומתפללין אל אל לא יושיע, חלילה וחס. שהוא נוטה שמים ויוסד ארץ פסוק הוא (ישעיה נ"א, י"ג). ומושב יקרו בשמים ממעל, על שם (תהלים ק"א, י"ט) ה' בשמים הכין כסאו. ושכינת עוזו בגבהי מרומים, שיש לו כסא למעלה, ולקח לשון עוז עם מרומים, על שם (תהלים כ"א, י"ד) רומה ה' בעוזך. ולקח לשון גבהו, על שם (ישעיה ה', ט"ז) ויגבה ה' צבאות במשפט. הוא אלהינו ואין עוד אחר, על שם (ישעיה מ"ג, י') כי אני הוא לפני לא נוצר אל ואחרי לא יהיה. ולקח לשון ואין עוד אחר, על שם (דברים ד', ל"ה) אין עוד מלבדו ועל שם (ישעיה מ"ה, כ"א) אני ה' ואין עוד אלהים מבלעדי. אמת מלכנו, על שם (ירמיה י', י') וה' אלהים אמת. ואפס זולתו על שם (ישעיה מ"ה, כ"א) ואין עוד אפס אלהים. אוחילה לאל, על שם (איכה ג', כ"א) על כן אוחיל לו. אחלה פניו, על שם (תהלים קי"ט, נ"ח) חליתי פניך בכל לב. אשאלה ממנו מענה לשון, על שם (משלי ט"ז, א') ומה' מענה לשון. ולקח לשון אשאלה ממנו, על שם (תהלים כ"ז, ד') אחת שאלתי מאת ה'. אשר בקהל עם, על שם (שם מ', י') בשרתי צדק בקהל רב. אשיר עוזו, על שם (שם כ"ט, י"ז) ואני אשיר עוזך. אביעה רננות, על שם (שם קי"ט, קע"א) תבענה שפתי תהילה. ואמר רננות, על שם (שם ס"ג, ו') ושפתי רננות יהלל פי. בעד מפעליו, על שם (משלי ט"ז, י"ד) כל פעל ה' למענהו. ונראה מתוך אוחילה שאין ליחיד לאמרו, לפי שהוא רשות לשליח צבור, שהרי אומר בו אשר בקהל עם אשיר עוזו. על כן נקוה לך ה' אלהינו, על שם (תהלים מ', ב') קוה קויתי ה', והוא חוזר למה שאמר למעלה. שלא שם חלקנו כהם וכו'. כלומר, לפי שהשם קרבנו לעבודתו, ובחר בנו יותר מכל האומות, על כן אנו מקוים לישועתו. לראות מהרה בתפארת עוזך, על שם (תהלים פ"ט, י"ח) כי תפארת עזמו אתה, כלומר, שנזכה לראות פני השכינה, ולראות בתפארת בית המקדש, שכתוב בו (ישעיה מ', ז') ובית תפארתי אפאר. להעביר גלולים מן הארץ, על שם (זכריה י"ג, ב') והה ביום ההוא נאום ה' צבאות אכרית את שמות העצבים מן הארץ ולא יזכרו עוד וגם את הנביאים ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ. והאלילים כרות יכרתון, על שם (ישעיה ב', י"ח) והאלילים כליל יחלוף. וכתיב בתריה, ונשגב ה' (צבאות) לבדו ביום ההוא. זהו שאמר כאן, לתקן עולם במלכות שדי, כלומר, כיון שתכרת הטומאה מן העולם, תחזור השכינה בכל העולם, ואז יהיה העולם מתוקן. והזכיר כאן שם שדי, ולא שם אחר, על שם דאמרינן בתנחומא (שמות סימן כ') כשאמר משה ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם, אמר לו הקדוש ברוך הוא. משה שמי אתה מבקש לידע, לפי מעשה אני נקרא, כשאני דן את הבריות אני נקרא אלהים, וכשאני עושה מלחמות ברשעים אני נקרא צבאות, וכשאני תולה חטאיו של אדם אני נקרא שדי, וכשאני יושב במידת הרחמים אני נקרא רחום, ולפי שבראש השנה תולה חטאת האדם עד יום הכפורים, לראות אם ישוב, אמר כאן שם שדי. ובכאן הוא מדבר בענין הגאולה, ואם לא היה תולה להם, לראות אם ישובו, לא היו נגאלין לעולם. וכל בני בשר יקראו בשמך, על שם (צפניה ג', ט') כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' לעבדו שכם אחד, וזהו לעתיד. להפנות אליך כל רשעי ארץ, על שם (זכריה ח', כ"ב) ובאו עמים רבים וגוים עצומים לבקש את ה' צבאות ולחלות את פני ה'. יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון, שנאמר בי נשבעתי יצא מפי צדקה דבר ולא ישוב, כי לי תכרע כל ברך תשבע כל לשון. לפניך ה' אלהינו יכרעו ויפולו, ולכבוד שמך יקר יתנו, כבר אמרנו למעלה שהיקר והכבוד תלויים זה בזה, שנאמר (ישעיה מ"ג, ד') מאשר יקרת בעיני נכבדת. ויקבלו כולם את עול מלכותך, לשון חכמים הוא, שאמרו גבי קריאת שמע (ברכות י"ד ע"ב) וצריך לקבל עליו עול מלכות שמים. כלומר, להאמין בו ולא באחר, ולעשות כל מצותיו. ותמלוך עליהם מהרה לעולם ועד, על שם (שמות ט"ו, י"ח) ה' ימלוך לעולם ועד. כי המלכות שלך היא, כלומר, עתה דומה בעיני רשעי הגוים כאלו מלכות העולם אינה שלך, אבל כשתשפוך עליהם זעמך אז ידעו שהמלכות שלך היא. וזה על שם שכתוב (תהלים פ"ג, י"ח) יבושו ויבהלו עדי עד ויחפרו ויאבדו וידעו כי אתה שמך ה' לבדך עליון על כל הארץ. ולעולמי עד תמלוך בכבוד, כפל דבריו כדי להסמיך אותו לפסוק ה' ימלוך. ועתה מזכיר עשרה מלכיות, שלשה מלכיות מן התורה, ה' ימלוך לעולם ועד (שמות ט"ו, י"ח). ותרועת מלך בו (במדבר כ"ג, כ"א). ויהי בישרון מלך (דברים ל"ג, ה'). ושלשה מן הכתובים, כי לה' המלוכה (תהלים כ"ב, כ"ט) ה' מלך גאות לבש (תהלים צ"ג, א'). ויבא מלך הכבוד (שם כ"ד, ט'). ושלשה מן הנביאים, כה אמר ה' מלך ישראל (ישעיה מ"ד, ו'). והיתה לה' המלוכה (עובדיה א', כ"א). והיה ה' למלך על כל הארץ (זכריה י"ד, ט). ומסיים העשירי בתורה, שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד (דברים ו', ד'). והוא נחשב כמו מלכות, כי ענין הפסוק הוא קבלת על מלכות שמים. וכתב אבי העזרי, שאם בא להוסיף במלכיות ובזכרונות ובשופרות הרשות בידו. וכן כתב הרא"ש. והטעם שמקדימין פסוקי הכתובים לנביאים, מפני שדוד קדם לנביאים. ואם תאמר, הא אמרינן בכל מקום תורה נביאים וכתובים. ויש לומר, שזהו לענין קדושתן, שחמורה קדושת הנביאים מהכתובים, לפי שהנביאים נאמרו ברוח נבואה, והכתובים ברוח הקודש, אבל לענין הקדמתן, הכתובים היו קודם. והכי אמרינן בהדיא (במסכת סופרים) (עיין תוספות ראש השנה ל"ב ע"א) בכל מקום דברי נביאים קודמים לדברי קדושה, חוץ מכאן, שדברי קדושה קודמין לדברי נביאים. ואם תאמר למה אינו אומר בפסוקי הכתובים ועל ידי עבדיך הקדושים, כמו שאומר בפסוקי הנביאים, ועל ידי עבדיך הנביאים, ויש לומר, מפני שפסוקי הנביאים נאמרו בשליחות הנביאים, לאמרם לישראל, לפיכך אמר בהם ועל ידי עבדיך הנביאים, אבל של כתובים לא נאמרו בשליחות, אלא שנאמרו ברוח הקודש, לפיכך אמר בהם ובדברי קדשך כתוב לאמר. ואם תאמר, למה אמר במלכיות מיד אחר פסוקי הנביאים פסוק אחרון של תורה, שאומר ובתורתך ה' אלהינו כתוב לאמר, ובזכרונות ובשופרות אינו אומר אותו מיד אחר פסוקי הנביאים, אלא אומר בזכרונות אלהינו ואלהי אבותינו זכרנו בזכרון טוב וכו', וסמוך לחתימה אומר פסוק אחרון של תורה, וכן בשופרות אומר אלהינו ואלהי אבותינו תקע בשופר גדול, וסמוך לחתימה אומר פסוק אחרון של תורה. והטעם שאין עושין כן במלכיות, מפני שבברכה של מלכיות אינו חותם בענין מלכיות, אלא בקדושת היום, ולפיכך אומר בפסוק אחרון של תורה בסוף המלכיות מיד, לא להניחו עד סמוך לחתימה, שאינה מענין המלכיות. אבל בזכרונות ושופרות מניחו עד סמוך לחתימה, ואמרינן בגמרא הני עשרה פסוקים כנגד מי, כנגד י' הלולים שבמזמור הללויה הללו אל בקדשו. רב יוסף אמר, כנגד עשרת הדברות. רבי יוחנן אמר, כנגד עשרת מאמרות שבהן נברא העולם. ואומר מלוך על כל העולם כולו בכבודך, והשיאנו ה' אלהינו, וכבר פירשנום למעלה.
היום הרת עולם, על שם (ירמיה כ', י"ז) ורחמה הרת עולם, כי בתשרי נברא העולם (ראש השנה י"א ע"א) והיה הריונו, כי ההריון יאמר גם על עת הלידה, כמו הורה גבר (איוב ג', ב') ואמרינן בראש השנה (כ"ז ע"א) כמאן מצלינן האידנא זה היום תחילת מעשיך, כמאן כרבי אליעזר, דאמר בכ"ה באלול נברא העולם. וביום שישי שהוא ראש השנה נברא אדם הראשון, נמצא שהיום נגמר הריונו של עולם, ולכך כל העולם נידון ביום זה. והיינו דאמרינן נמי בפסיקתא (רבתי פמ"א) לעולם ה' דברך נצב בשמים, רבי אליעזר אומר בכ"ה באלול נברא העולם, ואתיא כמאן דתניא זה היום תחילת מעשיך, נמצאת אומר ביום ראש השנה נברא אדם הראשון, בשעה ראשונה עלה במחשבה. בשניה נתיעץ עם מלאכי השרת, בשלישית כינס עפרו, ברביעית גבלו. בחמישית רקמו, בששית עשאו גולם. בשביעית זרק בו נשמה, בשמינית הכניסו לגן עדן. בתשיעית נצטוה, בעשירית סרח. באחת עשרה נדון, בשתים עשרה יצא בדימוס. אמר הקדוש ברוך הוא לאדם הראשון, זה סימן לבניך, כשם שעמדת לפני בדין ביום זה, ויצאת לפני בדימוס, כך עתידין בניך להיות עומדין לפני ביום זה, ויוצאין בדימוס. ופירוש בדימוס, חפשי מן העונות.
היום יעמיד במשפט כל יצורי עולם, על שם (משלי כ"ט, ד') מלך במשפט יעמיד ארץ, וכתיב (תהלים קי"ט, צ"א) למשפטיך עמדו היום. אם כבנים אם כעבדים כלומר, לא ידענו אם תדוננו על ענין שאנו בניך, שנאמר (דברים י"ד, א') בנים אתם לה' אלהיכם. או אם תדוננו על ענין שאנו עבדיך, שנאמר (ויקרא כ"ה, נ"ה) כי לי בני ישראל עבדים, ואין דרך לרחם על העבד כבן. אם כבנים, פירוש, אם זכינו שתדוננו כבנים, רחמנו כרחם אב על בנים. ואם לא זכינו שתדוננו כבנים, אלא כעבדים, הנה יש הרבה אדונים מרחמים על עבדיהם, ועיני עבדים תלויות אל אדוניהם, על שם שכתוב (תהלים קכ"ג, ב') הנה כעיני עבדים אל יד אדוניהם וגו'. כן עינינו אל ה' אלהינו עד שיחננו. ותוציא לאור משפטינו קדוש, על שם (עיין צפניה ג', ה') ומשפטי לאור יצא. וכן (הושע ו', ה') משפטיך אור יצא.
אתה זוכר מעשה עולם, כלומר מעשה בני אדם העושין כל השנה, הם נזכרים היום במידת דין ובמידת רחמים, לא באחת מהן בלבד, ושמא תאמר, אינו נזכר עתה ליצורים שהיו משנברא העולם, ולא לדין שדנם, ואם כן ידון עתה לאלו האחרים בענין אחר, לכך חזר ואמר ופוקד כל יצורי קדם, כלומר שהוא נזכר גם כן לכל אחד מיצורי קדם, ולדין שדן לכל אחד מהם, ובאותו ענין הוא דן עתה, שאין שכחה לפניו. לפניך נגלו כל תעלומות, על שם (תהלים מ"ד, כ"ב) כי הוא יודע תעלומות לב. וכתיב (דניאל ב', כ"ב) הוא גלא עמיקתא ומסתרתא. והמון נסתרות שמבראשית, על שם (דברים כ"ט, כ"ח) הנסתרות לה' אלהינו, שאף כל הנסתר מששת ימי בראשית גלוי וידוע לפניו. והמון נסתרות, מלשון (בראשית י"ז, ה') אב המון גוים, כלומר, כלל הנסתרות. כי אין שכחה לפני כסא כבודך, שנאמר (ירמיה נ', ה') ברית עולם לא תשכח, ותנן (אבות פ"ב, מ"א) וכל מעשיך בספר נכתבין. ועד עתה לא דיבר אלא על מה שעבר מבראשית ועד עכשיו, ועתה חוזר ואומר בהווה היום, ואין נסתר מנגד עיניך, והוא על שם (תהלים קל"ט, ח') אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך. וכתיב (עמוס ט', ג') ואם יסתרו מנגד עיני בקרקע הים וגו', וכן אמר דוד (תהלים קל"ט, ט' י') אשכנה באחרית ים גם שם ידך תנחני. אתה זוכר את כל המפעל. לפי שעד עתה לא דיבר אלא על היצורים, והם בני אדם, לכך חזר לומר שגם זוכר את כל המפעל, וזו היא האדמה ופעולותיה. וגם כל היצור לא נכחד ממך, לפי שעד עתה לא דיבר אלא על מה שהיה כבר, לכך חזר לומר, שגם מי שהוא היום במעי אמו, ולא יצא עדיין לאויר לא נכחד ממנו, והוא על שם שכתוב (תהלים קל"ט, ט"ו) לא נכחד עצמי ממך אשר עשיתי בסתר. הרי ששיבח להקדוש ברוך הוא שהוא יודע עבר והוה ועתיד, על דרך, ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד. ועתה מוסיף בשבחו, ואומר, אין צריך לומר שהוא גלוי לפניו מי שהוא היום במעי אמו, כמו שאמרנו, אלא אף העתידים להיות נוצרים עד סוף העולם, ואינם היום במעי אשה, הוא יודע הכל, כי הוא צופה ומביט עד סוף כל הדורות, על שם (משלי ט"ו, ג') עיני ה' צופות רעים וטובים, וכתיב (ישעיה מ"א, ד') קורא הדורות מראש, וכן (שם מ"ב, ט') וחדשות אני מגיד בטרם תצמחנה אשמיע אתכם. כי תביא חק וזכרון, הוא חוזר למה שלמעלה ממנו, כלומר, אתה זוכר מעשי בני העולם, כאשר תביאם למשפט. חק, על שם (תהלים פ"א, ה') כי חק לישראל הוא, על יום ראש השנה נאמר, וחק הוא משפט, שנאמר משפט לאלהי יעקב. וזכרון, שהוא נזכר לעונותיהם. להפקד כל רוח, על שם שכתוב (שם ע"ו, י') בקום למשפט אלהים להושיע כל ענוי ארץ סלה, וכתיב בתריה יבצור רוח נגידים נורא למלכי ארץ, ונפש, על שם (יחזקאל י"ח, ד') הנפש החטאת היא תמות. להזכר מעשים רבים והמון נסתרות לאין תכלית, כלומר, אף על פי שהבריות הם רבים, ולכל בריה יש מעשים רבים, הכל הוא פוקד וזוכר, ואין דעתו מעורבבת בהם, מראשית כזאת הודעת ומלפנים אותה גלית, כלומר, מתחילת העולם הודעת וגלית זה היום, כי הוא יום הדין. זה היום תחילת מעשיך וגזרותיך, שאתה גוזר על כל גויה וגויה די מחסורה. ואנחנו עושין יום זה זכרון ליום ראשון, שבו ברא העולם, לפי שחק הוא לישראל לתקוע בו בשופר, כיון שהיום משפט לאלהי יעקב. משפט בלא ואו בתחילה. ועתה מפרש מה הוא המשפט. ועל המדינות בו יאמר, אי זו לחרב ואי זו לשלום, אי זו לרעב אי זו לשובע, והוא הדין שהבריות נפקדין ונזכרין לחיים ולמות. ובסדר רב עמרם ורבינו סעדיה כתוב, ועל המדינות סמוך עם מה שלפניו בלא פירוד. מי לא נפקד כיום הזה, כלומר, היום הזה וכיוצא בו בכל שנה ושנה. כי זכר כל המעשים בא לפניך, ואין מי שיוכל להמלט מלפניך, כי הכל בא לפניך, מעשי האיש ודינו הראוי לו, זה הוא ופקודתו, מלשון (תהלים פ"ט, ל"ג) ופקדתי בשבט פשעם. ועלילות, על שם (שם צ"ט, ח') ונוקם על עלילותם. מצעדי גבר, על שם (שם ל"ז, כ"ג) מה' מצעדי גבר כוננו, מחשבות אדם, על שם (שם צ"ד, י"א) יודע מחשבות אדם, ותחבולותיו על שם (משלי י"ב, ה') ותחבולות [רשעים] מרמה, שהוא מכיר כל מעשיו הרעים. יצרי מעללי איש, יצר טוב ויצר רע, אשרי איש שלא ישכחך, לקח לשון זה, כדי לגנות השוכחו, שנאמר (דברים ל"ב, י"ח) ותשכח אל מחוללך, וישכח ישראל את עושהו (הושע ח', י"ד). ובן אדם יתאמץ בך, על שם (תהלים פ', ט"ז) ועל בן אמצת לך. ועל כן אמר, כי דורשיך לא יכשלו. ולקח לשון דורשיך אצל אשרי, על שם (שם קי"ט, ב') אשרי נוצרי עדותיו בכל לב ידרשוהו. ולא תכלם לנצח כל החוסים בך, על שם (שם ס"ט, ז') אל יכלמו בי מבקשיך. וכתיב (ישעיה מ"א, ט"ז י"ז) ולא תכלמו עד עולמי עד, וכתיב (תהלים ל"ד, כ"ג) ולא יאשמו כל החוסים בו. וגם את נח באהבה זכרת, שנאמר (בראשית ח', א') ויזכר אלהים את נח, ואומר באהבה, על שם (שם ו', ח') ונח מצא חן בעיני ה'. ותפקדהו בדבר ישועה ורחמים, ישועה, על שם (תהלים ל"ו, ז') אדם ובהמה תושיע ה', ורחמים, על שם שכתוב גבי מי נח (ישעיה נ"ד, י') מרחמך ה'. בהביאך את מי המבול וכו', שנאמר (בראשית ו', י"ז) ואני הנני מביא את המבול מים על הארץ לשחת כל בשר. והשחתה זו היא כנגד כי השחית כל בשר, מידה כנגד מידה, וזהו מפני רוע מעלליהם, שהיו משחיתים את דרכם, על שהיה נח צדיק ביניהם בא זכרונו לפניך ה' אלהינו, להרבות זרעו כעפרות תבל, על שם (בראשית ט', א') פרו ורבו ומלאו את הארץ. ואמר כעפרות, על שם שאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם שהיה מבני בניו (שם י"ג, ט"ז) ושמתי את זרעך כעפר הארץ. ואמר עפרות תבל, ולא עפר הארץ, על שם שהיה שם בן נח צדיק, וחם ויפת רשעים, נמצאו רוב בנים מתובלים בקלון, והוא מלשון (ויקרא כ', י"ב) תבל עשו, כי על שם הזנות נקראת האדמה תבל. וצאצאיו כחול הים, על שם (ישעיה מ"ח, י"ט) (ושמתי) [ויהי] כחול זרעך וצאצאי מעיך כמעותיו, וכתיב (הושע ב', א') והיה מספר בני ישראל כחול הים. ועתה מזכיר עשרה זכרונות, שלשה זכרונות מן התורה (בראשית ח', א') ויזכר אלהים את נח. (שמות ב', כ"ד) ויזכור אלהים את בריתו. (שם ו', ה') ואזכור את בריתי. ושלשה מן הכתובים, (תהלים קי"א, ד') זכר עשה לנפלאותיו (שם ה') יזכר לעולם בריתו. (שם ק"ו, מ"ה) ויזכור (לעולם) [להם] בריתו. ושלשה מן הנביאים (ירמיה ב', ב') זכרתי לך חסד נעורייך (שם ל"א, י"ט) זכור אזכרנו עוד (יחזקאל ט"ז, ס') וזכרתי אני [את בריתי] אותך. ואומר יעלה ויבא, ופירשנוהו למעלה.
אלהינו ואלהי אבותינו זכרנו בזכרון טוב לפניך, ופקדנו בפקודת ישועה ורחמים, על שם (תהלים ק"ו, ד') זכרני ה' ברצון עמך ופקדני בישועתך. ואמר רחמים, על שם (שם כ"ה, ו') זכור רחמיך ה', וזכרון ופקודה אחת היא בכאן. משמי שמי קדם, על שם (שם ס"ח, ל"ד) לרוכב בשמי שמי קדם. וזכור לנו ה' אלהינו את הברית ואת החסד ואת השבועה שנשבעת לאברהם אבינו בהר המוריה. ברית, שנאמר (בראשית ט"ו, י"ח) ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת. חסד, שנתינת הארץ לאברהם היתה בחסדו של מקום, וזהו שכתוב (מיכה ז', כ') חסד לאברהם. אבל ביעקב כתיב (שם) תתן אמת ליעקב, שנתינת הארץ ליעקב היא באמת שכבר כרת ברית עם אברהם זקינו ליתנה לו, שבועה, שנאמר (בראשית כ"ב, ט"ז) בי נשבעתי נאום ה' כי יען אשר עשית וגו'. וכבש רחמיו, אף על פי שדרך האב לרחם על בנו. על כן צריך שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מידותיך, כי נכמרו רחמיו (שם מ"ג, ל') מתרגמינן ארי אתגוללו רחמוהי. והטעם, שיהמו רחמיו על מידותיו, והמידות הן מידות הקדוש ברוך הוא, שהן מידה כנגד מידה, אם עשה טובה מטיבין לו, ואם עשה רעה מרעין לו, ואנו מבקשין מלפניו שיהמו רחמיו על מידותיו, וידיננו לכף זכות, וזה שכתוב ותתנהג עם בניך במידת הרחמים, ותכנס להם לפנים משורת הדין. כל זה לשון חכמים הוא, והוא שנוי בפרק קמא דברכות (ז' ע"א). ובעבור שמך הגדול ישוב חרון אפך מעמך ומעירך ומנחלתך על שם (שמות ל"ב, י"ב) שוב מחרון אפך והנחם על הרעה לעמך. וקיים לנו ה' אלהינו את הדבר שהבטחתנו בתורתך על ידי משה עבדך כאמור (ויקרא כ"ו, מ"ה) וזכרתי להם ברית ראשונים אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לעיני הגוים וגו'. זה זכרון עשירי, לפי שצריך לסיים בתורה. כי זוכר כל הנשכחות אתה ואין שכחה לפני כסא כבודך. פירוש, הנשכחות מבני אדם הוא זוכרם, ואמר זה עתה פעם אחרת, כדי להסמיך מעין החתימה סמוך לחתימה. ברוך אתה ה' זוכר הברית, זהו וזכרתי להם ברית ראשונים. ואומר היום הרת עולם, ופירשנוהו למעלה.
אתה נגלית בענן כבודך, על שם (עיין שמואל א ב', כ"ז) הנגלה נגליתי אל בית אביך (עלי) וכתיב (ישעיה מ', ה') ונגלה כבוד ה'. על עם קדשך לדבר עמהם, על שם (ירמיה ב', ג') קודש ישראל לה'. מן השמים השמעתם קולך, שנאמר (דברים ד', ל"ו) מן השמים השמיעך את קולו. ונגלית עליהם בערפלי טוהר, על שם (שמות כ', י"ח) ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלהים. ואמר תחילה ענן ואחר כך ערפל, על שם (תהלים צ"ז, ב') ענן וערפל סביביו. ואמר טוהר, על שם (שמות כ"ד, י') וכעצם השמים לטוהר. גם כל העולם כולו חל מלפניך, על שם (שם כ', ט"ו) וירא העם וינועו ויעמדו מרחק. ובריות בראשית, הם האילנות, ושאר צמחים, חרדו ממך, שנאמר (תהלים כ"ט, ו') וירקידם כמו עגל. וכתיב (שם) קול ה' יחיל מדבר יחיל ה' מדבר קדש, כי זה המזמור מדבר בעת מתן תורה, שנאמר בסוף המזמור ה' עוז לעמו יתן, דהיינו התורה, ואימתי חרדו ממך, בהגלותך מלכנו על הר סיני. ללמד לעמך תורה ומצות, על שם שכתוב (נחמיה ט', י"ג) ועל הר סיני ירדת (ודברת) עמהם משמים. ותתן להם משפטים ישרים ותורות אמת חוקים ומצות טובים, ותשמיעם את הוד קולך, שנאמר (דברים ה', כ"ג) כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים כאשר שמעת. ואמר הוד, על שם (תהלים כ"ט, ד') קול ה' בהדר. ודברות קדשך, על דרך (דברים ל"ג, ג') ישא מדברותיך. מלהבות אש, על שם (תהלים כ"ט, ז') קול ה' חוצב להבות אש. בקולות וברקים עליהם נגלית, על שם (שמות י"ט, ט"ז) ויהי קולות וברקים. ובקול שופר עליהם הופעת, על שם (שם) וקול שופר חזק מאד, ואמר הופעת על שם (דברים ל"ג, ב') הופיע מהר פארן. ועתה מזכיר עשרה שופרות, שלשה מן התורה (שמות י"ט, ט"ז) וקול שופר חזק מאד (שם י"ט) ויהי קול השפר (שם כ', ט"ו) ואת קול השופר. ושלשה מן הכתובים (תהלים מ"ז, ו') ה' בקול שופר. (שם צ"ח, ו') בחצוצרות וקול שופר. (שם פ"א, ד') תקעו בחודש שופר. ואומר מזמור (שם ק"נ) הללויה הללו אל בקדשו וגו', מפני שיש בו עשרה הלולים, והם כנגד עשרה מלכיות ועשרה זכרונות ועשרה שופרות. ושלשה מן הנביאים (ישעיה כ"ז, י"ג) יתקע בשופר. (שם י"ח, ג') וכתקוע שופר תשמעו. (זכריה ט', י"ד) וה' אלהים בשופר יתקע, ואומר אחרי כן ה' צבאות יגן עליהם, פירוש, על יושבי תבל ושוכני ארץ שהזכיר למעלה, ועל שם שאמר כאן (שם) ה' עליהם יראה, וכתיב בתריה ה' צבאות יגן עליהם, תקנו לאמרו כאן, ומתוך שתקנו לבקש רחמים על העם השוכנים בשאר הארצות, תקנו גם כן לבקש רחמים על הקהל. ואומר ה' צבאות יגן עליכם, ואחר כך מכניס שליח צבור עצמו בכלל הרחמים, ואומר ה' צבאות יגן עלינו.
אלהינו ואלהי אבותינו תקע בשופר גדול לחרותנו, על שם (ישעיה כ"ז, י"ג) והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול (לחרותנו). ושא נס לקבץ גליותינו, על שם (שם י"א, י"ב) ונשא נס לגוים. ואמר גליותינו, על שם (עובדיה א', כ') וגלות החל הזה. וקיים לנו ה' אלהינו את הדבר וכו', כאמור (דברים י', י') וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות וגו'. זהו שופר עשירי, לפי שצריך לסיים בתורה, ויש לתמוה, כי אינו כתוב שופר בזה הפסוק, לכן היה מסיים הרב רבינו יונה (במדבר כ"ט, א') ובחודש השביעי באחד לחודש מקרא קודש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו יום תרועה יהיה לכם. והרמב"ן היה מסיים לא הביט און ביעקב וגו', אף על פי שכבר אמרו עם המלכיות, הא אמרינן (ראש השנה ל"ב ע"ב) אם רצה אומרו עם המלכיות ועם השופרות. והרא"ש כתב שאין לשנות ממטבע ברכות שנהגו ראשונים, וכי היכי דתרועה בלא שופר מיקרי שופר, הוא הדין נמי תקיעה, ומשום דכתיב חצוצרות בקרא לא גרע, וכן משמע בירושלמי בפירקא בתרא דמכלתין, שהיו משלימין בו בשופרות, עד כאן. ובספרי (במדבר פיסקא ע"ז) דורש ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם, הרי שופרות. והיו לכם לזכרון, הרי זכרונות. לפני אלהיכם, הרי מלכיות, אם כן מה ראו רבותינו ז"ל לומר מלכיות תחילה, ואחר כך זכרונות ושופרות, אלא המליכהו תחילה, ואחר כך בקש מלפניו, כדי שיזכור לך, ובמה, בשופר של חירות, שנאמר (ישעיה כ"ז, י"ג) והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול וגו'. הנה נתבאר שחצוצרות הוא שופר. כי שומע קול שופר אתה, ואומר וה' אלהים בשופר יתקע. ומאזין תרועה ואין דומה לך, על שם (שמות ט"ו, כ"ו) והאזנת למצותיו, ואין דומה לך, שיתעלה בתרועה, על שם (תהלים מ"ז, ו') עלה אלהים בתרועה ה' בקול שופר. ברוך אתה ה' שומע קול תרועת עמו ישראל היום ברחמים, אמר לשון ברחמים, על שם שכתוב (שם פ"א, ד') תקעו בחודש שופר וגו'. וכתיב בתריה בצרה קראת ואחלצך. ואומר היום הרת עולם. ואומר רצה ומודים, וכתוב לחיים, ושים שלום. ובספר חיים.
<h2>דף לב:</h2>
תנן העובר לפני התיבה ביום טוב של ראש השנה השני במוסף מתקיע. פירוש, המתפלל תפילת מוסף תוקע, שהיה דרכם לשים שני חזנים, אחד ליוצר, ואחד למוסף. ובשעת ההלל, פירוש, וביום שיש בו הלל, הראשון מקרא את ההלל. ואמרינן בירושלמי (ראש השנה פרק ד' הלכה ח') אמר רבי יוחנן, מפני מה, מפני מעשה שאירע, פעם אחת תקעו בראשונה, והיו השונאים סוברים שמא עליהם היו הולכים, עמדו עליהם והרגום, ותקנו בתפילות המוספין, ומיגו דאינון חמיין להון דקרו קריאת שמע וקרו באוריתא ומצלו ותוקעין, אינון אמרין, בנימוסיהון אינון עסקין. רבי יהושע בן לוי בשם רבי אלכסנדראי שמע ליה מן הדא, שמעה ה' צדק (תהלים י"ז, א') זו קריאת שמע. הקשיבה רינתי, זה רינון תורה, האזינה תפילתי, זו תפלה. בלא שפתי מרמה, זה מוסף, מה כתיב בתריה מלפניך משפטי יצא. אמר רבי יוחנן שנויה היא שמצות היום במוסף.
<h2>דף לג:</h2>
ואומר שליח צבור עלה אלהים בתרועה וגו', בחצוצרות וקול שופר וגו', תקעו בחודש שופר וגו', ואחר כך עומד התוקע לתקוע, וקודם שיתקע יברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו לשמוע קול שופר. ושהחיינו. וכתב רבינו האי, הלכה רווחת בישראל לברך לשמוע קול שופר, ולא תזוז מינה. וכן כתב בעל הלכות גדולות. והכי איתא בירושלמי. ואין לומר בקול שופר בבי"ת, שהבי"ת אינה נופלת אלא על לשון קבלה, כמו שנאמר (שמות י"ט, ה') (והיה) [ועתה] אם שמוע תשמעו בקולי, ומתרגמינן אם קבלה תקבלון. וכבר פירשנו למעלה טעם למה אין מברכין לתקוע בשופר, כמו על מקרא מגילה. וכתב רבינו האי, שמשעה שבירך התוקע לשמוע קול שופר לא יסיח, וכן הצבור, עד שישלימו כל התקיעות מיושב ומעומד. ואין צריך לברך בתקיעות מעומד, שדעת המברך על כל התקיעות. ואף על פי כן אם סח אינו חוזר ומברך, דנמצאת ברכה שאינה צריכה, ועובר על לא תשא. ואם נאנס ולא יוכל להשלימם כולם יעמוד אחר תחתיו ששמע הברכה. ואין צריך לברך, לפי שאין מברך לתקוע, אלא לשמוע, וכיון ששמעו כולם יצאו ידי ברכה. אבל אם בא מחוץ זה התוקע השני, ולא שמע הברכה, חייב לברך. וגרסינן בראש השנה סדר תקיעות שלוש של שלוש שלוש, כלומר, שלוש, וכל אחד משלוש, דהינו תשע תקיעות, לפי שנאמרה תרועה ביובל ובראש השנה שלוש פעמים (ויקרא כ"ה, ט') והעברת שופר תרועה בחודש השביעי, שבתון זכרון תרועה (שם כ"ג, כ"ד). יום תרועה יהיה לכם (במדבר כ"ט, א'). ואמרינן התם, שכל תרועה פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה. ומפי השמועה למדו, שכל תרועות של חודש שביעי אחת הן, בין בראש השנה בין ביום הכפורים של יובל, תשע תקיעות תוקעין בכל אחד משניהם, תקיעה ותרועה ותקיעה שלש פעמים. תרועה זו האמורה בתורה נסתפק לנו בה ספק, לפי אורך השנים ורוב הגלות, ואין אנו יודעין האיך הוא, לפי שתרועה מתרגמינן יבבא. ולשון יבבא מלשון (שופטים ה', כ"ח) ותיבב אם סיסרא, ולא ידענו אם יבבא ענין יללה שאין בה הפסק, כדרך שמילל אדם מתוך צערו, ואומר אוי אוי שלוש פעמים במהירות בלא הפסק, ועל דרך זה יש לנו לעשות שלוש פעמים קר"ק, לפי ששלוש תרועות נאמרו בתורה, וצריך להיות כולן שוות, או שמא יבבא הוא לשון אנחה, כדרך שיאנח אדם פעם אחר פעם מתוך צערו, ואומר אוי אוי בהפסק, ועל דרך זה יש לנו לעשות שלוש פעמים קש"ק, או שמא לשון יבבה רצה לומר אנחה ויללה ביחד, כדרך הדואג, שמתאנח תחילה ואחר כך מילל. ועל דרך זה צריך לעשות שלוש פעמים קשר"ק, להוציא מן הספק. ואם תאמר, נעשה שלש פעמים קשר"ק, ויצאנו מידי הספק, שהרי עשינו הכל, אנחה ויללה. ויש לפרש, אולי תרועה הוא לשון יללה בלבד, ואין להפסיק בין תקיעה לתרועה. ואם נתקע קשר"ק, שלושה שברים מפסיקין בין תקיעה ראשונה לתרועה. ואם תרועה לשון אנחה בלבד, הרי יש הפסק בין שלושה שברים לתקיעה אחרונה. שיעור תקיעה כתרועה. ושיעור תרועה כשלושה שברים. וכמו שאין להפסיק בתוך התרועה עצמה כך אין להפסיק בתוך השברים עצמן, ואם הפסיק, צריך לחזור ולעשות כל השלושה שברים בלא הפסק, ואם הוסיף בשברים עצמן יותר על שלושה אין בכך כלום, כמו שאין מקפידין על אריכות התרועה. וכתב הרמב"ן, שהשלושה שברים, ותרועה של סימן קשר"ק, צריכין להיות בנשימה אחת, כי כולם כולל אותם לשון תרועה, עד כאן. וכמו שעושין בסימן קשר"ק שברים קודם תרועה, שמסתמא כל אדם בתחילה מתאנח ואחר כך מילל, גם כן צריך לעשות סימן קש"ק שהוא על שם אנחה קודם לסימן קר"ק, שהוא על שם יללה. ובסימן קשר"ק אם טעה, ועשה תרועה קודם לשברים, צריך לחזור ולעשות מתחילה קשר"ק פעם אחרת. וכן אם היה צריך לתקוע סימן קש"ק, וטעה ועשה אחר השברים תרועה צריך לחזור ולעשות מתחילה קש"ק פעם אחרת, וכן הדין בסימן קר"ק.
והצבור חייבין לשמוע התקיעות על סדר ברכות, ואף על פי שתקעו כשהן יושבין. כיצד, אומר אבות וגבורות וקדושת השם, ואומר מלכיות, ותוקע קשר"ק. ואומר זכרונות, ותוקע קש"ק, ואומר שופרות, ותוקע קר"ק, אבל היחיד, בין ששמע על סדר ברכות בין שלא שמע יצא, כדתנן (ראש השנה ל"ד ע"ב) אמר רבי יוחנן שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא, ומן הדין היה כשתוקעין על סדר ברכות לתקוע על כל ברכה וברכה ג' סימנין, קשר"ק קש"ק קר"ק. וכן לזכרונות, וכן לשופרות, להוציא מן הספק, אלא הואיל שיצאנו מידי הספק בתקיעות שמיושב, אין מטריחין על הצבור, ודי לנו בסימן אחד על כל ברכה וברכה, וכן כתב הרי"ף. וכנגד ל' תקיעות אלו שהם קשר"ק קש"ק קר"ק, שלוש פעמים כל סימן, תקנו עשרה פסוקים של מלכיות, ועשרה של זכרונות, ועשרה של שופרות, שהם שלושים.
<h2>דף לד:</h2>
וחוזר שליח צבור התפלה, כדי לתקוע על סדר הברכות, דתנן (ראש השנה ל"ג ע"ב) מי שברך ואחר כך נזדמנה לו שופר, תוקע ומריע ותוקע שלשה פעמים, פירוש, שהתפלל תשעה ברכות ולא היה לו שופר, ואחר כך נזדמן לו שופר. ודייקינן, טעמא שלא היה לו שופר. אבל יש לו שופר תוקע על סדר ברכות. ומוקמינן לה דוקא בצבור, אבל יחיד לא, אפילו יש לו שופר. ואחר שגומר שליח צבור התפלה אומר קדיש תתקבל, ונפטרין לבתיהם לשלום. ואוכלין ושותין ושמחים, ואין להתענות כלל בראש השנה. וכן כתב רבינו האי, וזה לשונו, ולהתענות בשני ימים טובים של ראש השנה, אנו רואים שיפה הוא שלא להתענות, שכך אמרו פרנסי ישראל הראשונים לישראל בראש השנה, (נחמיה ח', י') לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים. וכן בשבת שובה אין אנו רואים שיתענה שום אדם, שהרי תשעה באב שהוא תענית חמור לא רצו לקבעו בשבת, אלא דחו אותו, ואפילו להשלים בשבת תענית שהותחלה בערב שבת נסתפקו בכמה דורות, עד שנחתכה הלכה מתענה ומשלים, ואם להשלים בשבת כך, האיך נאמר שתענית נדבה שפיר דמי, הלכך לא תעשון כן. וכן כתב הרב יצחק בן גיאת, שאין להתענות, דעשרת ימי תשובה איקרו, ימי צום לא איקרו, ובתשובת רב נחשון גאון כתב אסור נמי להתענות בראש השנה, והכי איתא בירושלמי דתעניות (פרק ג' הלכה ג') בהדיא, בראש השנה מתריעין ולא מתענין.
<h2>דף לה.</h2>
ומפני שיום זה הוא יום הדין, נהגו כל ישראל להקדים מחמשה עשר יום באלול, להשכים ולומר תחנונים, ולשאול רחמים מהשם יתעלה, עד יום הכפורים, שהוא יום חתימת הדין. ויש מקומות שנוהגין להשכים מראש חודש אלול, כי בראש חודש אלול עלה משה להר פעם שלישית, לקבל לוחות שניות, והתפלל בהם על ישראל, ונתקבלה תפילתו, ונתנו לו הלוחות, וירד ביום הכפורים, ונקבע יום מחילה וסליחה לדורות, והדרשנים אומרים סמך לדבר, אני לדודי ודודי לי, ראשי תבות אלול. וסופי תבות ארבעה יודין, מספר ארבעים יום, וכן (דברים ל', ו') ומל ה' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך, ראשי תבות אלול. וכן (ישעיה נ"ט, כ') ובא לציון גואל ולשבי, שתי אותיות אחרונות של גואל ושתי אותיות ראשונות של ולשבי הרי אלול. ורבינו האי כתב, מנהג לומר תחנונים בהני עשרה ימים בלחוד, ושמענא דבמקצת אתרותא קיימן מראש חודש אלול. וכתב הרב רבי יצחק בן גיאת, אנו מנהגנו כהני דקיימי מתחילת אלול.
גרסינן בירושלמי בפרקא קמא דשבת (הלכה ג') רבי חייא רבה מפקד לרב, אי את יכול למיכל כוליה שתא בטהרה אכול, ואי לא אכול שבעה יומין בשתא, וכתב אבי העזרי, קבלתי שאלו שבעה ימים הם שבעה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים. וכתב הרא"ש, על כן נהגו באשכנז, אף אותם שאין נזהרין מפת של גוים כל השנה, בעשרת ימי תשובה נזהרין.
